אני אוהבת לכתוב. מאוד. העובדה שאני עושה זאת למחייתי היא בגדר הגשמת חלום אבל יש ימים שהעבודה שלי גורמת לי לבכות. אתמול היה יום כזה.
העורך האהוב שלי, שיחיה, ביקש שאכתוב אייטם על הפן האינטרנטי של החרם על ישראל בכל מני מדינות בעולם. מה שנראה בתחילה ככתבה פשוטה של מחקר וסיכום ממצאים (בוא רגע, גוגל, אני צריכה שתמצא לי כמה דברים) התברר כעינוי לצד שבכלל שכחתי שיש לי – צד ציוני גאה.
לא, לא שירתתי בצבא. לא שמתי סרט כתום בזמן ההתנתקות. אבל יש בי אהבת מולדת שאני מניחה צמחה מתערובת של תעמולה קומוניסטית שספגתי כילדה בברית המועצות (המולדת! חיינו ומותנו למען המולדת!) והציניות שאמי העבירה לי אם בחומר גנטי ואם בחינוכי כילדה. בסופו של יום, על אף התלונות שיש לכולנו על המדינה הזו, ברגע שאנחנו מרגישים בעוינות מחוצה לה, אנחנו עוברים לעמדת מגננה.
לעבור על עשרות ומאות אתרים של שנאת ישראל העלה דמעות בעיני. זה היה קשה. זה היה עינוי. הייתי צריכה לצאת לסיגריה כל כמה פסקאות, לבכות במקום שחברי לעבודה לא יראו.
לסיכום, אולי לא דמעתי לשווא. אפילו אם רק חלק קטן מהקוראים יבינו את המסר ויתחילו בפעולות נגד אונליין, זה שווה את הקושי שחוויתי בכתיבת האייטם.
