יש מעט מקרים בחיים שלי שאני באמת מרגישה צורך לתעד בבלוג שלי, אבל ברגעים אלו, על אף שעלי להתמקד בכתיבה של משהו אחר לחלוטין, אני חייבת לחלוק איתם קוראים וחברים יקרים את מה שחוויתי לפני דקות מספר בדרכי הביתה ממשרדי הקט.
מכירים את הילדים האלה שמפעילים את המוזיקה שלהם בעוצמה מלאה ברמקולי הסלולרי שלהם במקומות ציבוריים, כמו אוטובוסים? אז היום פגשתי את הגרסה הגריאטרית שלהם. והנה הסיפור לפניכם.
כל-כך רציתי...
נסעתי לי לתומי בקרון רכבת ריק למחצה, כשמספר מושבים מאחורי יושב אדון מבוגר, אולי מבוגר מספיק להיות סבא שלי, ומשחק לו שש-בש באייפון. רק שהוא לא סתם שיחק, אלא האייפון, מכוון לעוצמת הקול המירבית לה מסוגל המכשיר, הוציא מדי כמה שניות צליל של הטלת קוביות. אחרי מספר דקות, הצליל הפך להיות מציק ומרגיז באופן מיוחד. ממש לפני התחנה בה היה עלי לרדת, ניגשתי לאיש ובחיוך התנצלתי על חוצפתי והצעתי, כבעלת אייפון בעצמי, לסייע לו באיתור כפתור עוצמת הצליל על המכשיר, למען לא יפריע לשאר הנוסעים. עשיתי זאת בחיוך ובתום לב, כי באמת האמנתי שמדובר במשתמש חדש שפשוט לא יודע איך לכבות את הצליל המרגיז.
בתגובה אמר האדון שהוא יודע איך להוריד את העוצמה, אך אינו רוצה ואם זה מפריע לי, עלי לשבת בקרון אחר. מוכת הלם הלכתי להמתין לתחנה שלי בעמידה ליד דלת היציאה וחייגתי לחבר לספר את הזוועה. האיש, ששמע את סיפורי, כנראה לא ממש חונך על ידי הוריו או גודל על ידי אערסים, ניגש אלי ואמר לי בקול רם שאני יכולה להזיז את התחת השמן שלי (לפרוטוקול, מידת המכנסיים שלי היא 36, או 0 באמריקנית) למקום אחר ברכבת. כמו שאמרתי לחברי בטלפון, אימא לימדה אותי להיות מנומסת למבוגרים גם כשאלו לא מנומסים אלי, והמקסימום שהצלחתי להוציא מעצמי היה "אערס מגודל".
אני לא אדם שמעודד רצח. באמת שלא. אבל מישהו צריך לשרוף את המפעל שמכין את האנשים האלה. אני חושבת שמעולם לא היה לי כזה צורך לרסק אייפון עם העקב שלי כמו שהיה לי לאורך חצי השעה שנאלצתי להאזין לצליל הטלת הקוביות המרגיז שוב ושוב ושוב.
