"דורון מג'3 מרמה בפוגים."
כך נרשם, טוש שחור על גבי חרסינה בשרותי הבנות בבניין הכיתות הנמוכות בבית הספר היסודי שלי. בכלל לא הייתי בשכבה של דורון. וכבר עבר לי שיגעון הפוגים, אחרי שבזבזתי ממיטב דמי הכיס שלי על חתיכות קרטון מתהפכות. אני לא זוכרת כמה פוגים היו לי כשהפסקתי לאסוף, אבל אני זוכרת באופן חד-משמעי שדורון, מכתה ג'3, רימה במשחק.
לא משנה אם אכן רימה דורון הקטן בפוגים או שמא היתה זו מזימה זדונית נגדו מצד אחת הבנות, להפיץ את השקר על קיר השרותים, אבל גם אחרי שבקיץ נוקתה הכתובת מהקיר, היא נשארה בראש שלי והיום נזכרתי בה.
הישראלי המכוער
אירוסין בגווני הרס הסביבה
פעם זה היה בדואר אלקטרוני, עם כל-כך הרבה תוספות FWD שלא ראו את הנושא המקורי והיום זה קל אף יותר – כפתור השיתוף בפייסבוק תמיד שם. אם בפיד או באינספור האתרים שרק רוצים שתשתפו את התוכן שלהם על הקיר שלכם בפרופיל (או קו הזמן, אם אתם מאלה). כי חשוב לדעת.
בשבוע שעבר הסתובבו להן בפייסבוק תמונות של אסון אקולוגי בסדר גודל קטן עד בינוני שהשאיר זוג ישראלים ביער הנשיא. התמונות צולמו על ידי מטייל במקום, והופצו בפייסבוק, מה שהפך אותן במהרה לחדשות מהסוג שמדווחים עליהן בוואלה! ו-Ynet. הזוג המאושר ניסה להגן על כבודו עם פרסום סטטוס משלהפ בפייסבוק בטענה שלא הספיקו לנקות והתכוונו לעשות זאת. תגובת קק"ל לוואלה! לא השאירה הרבה מקום לתהיה – את הניקיון עשו פקחי הקרן במקום. יש לציין שמדובר לא רק בזוג מלכלך ואנוכי, אלא גם בזוג די טיפש – אם לא היו משאירים את תמונתם עם השמות במקום האירוע, איש לא היה מאשים אותם והסיפור היה מתמוגג לו במדיה החברתית, כמו רבים אחרים, לאחר שאנשים היו רוטנים כהוגן עד כמה מכוער הוא הישראלי המכוער.
בדיון שהתפתח כששיתפתי את הפתקית של אותו מטייל, עם התמונות שהעלה, נשאל (ובצדק) מה היה קורה אם אכן התכוונו לנקות ורק לא הספיקו, או אם בכלל כל העניין פוברק בשביל להוציא שם רע לזוג תמים לחלוטין? האפשרות קיימת תמיד ואין לפסול אותה. כל פיסה של מידע לה אנו נחשפים מוטלת בספק, גם אם היא מגיעה ממקור מידע לכאורה אמין כמו ערוץ חדשות או עיתון. השאלה היא, האם המידע בעינינו אמין יותר כשהוא מגיע מעוד משתמש פייסבוק, כמונו, או כשזה מפורסם בתקשורת ההמונים המסורתית?
הדק השיתוף ואינלגנציה בסיסית
היום מסתובבת פתקית חדשה, עם זוג תמונות של אדם דתי למראה, שלטענת הכותבת Tamar ST, עבר לצידה ברחוב וחפן את ישבנה. כבר לא מדובר בזיהום הסביבה או מסיבת אירוסין אנוכית במיוחד, אלא במעשה פושע של הטרדה מינית לכאורה לאור יום בעיר הפלורליזם תל-אביב. מאחר והעבירה היחידה שנראה שהאיש מבצע בתמונות הוא מעבר שלא במעבר חציה, קשה להרשיע אותו בהטרדה מינית בלי עדים וראיות. וכך נוצרת בעיה בשיפוט.
מצד אחד, איזו סיבה יש לאותה תמר להרוס את שמה ולהסתכן בתביעת דיבה על ידי הפצה של שקר או בדיה? מאידך, למה שאני אאמין לה? רק בגלל שגם אני אישה והייתי עושה את אותו הדבר במקומה?
עובדה: האיש הזה חוצה שלא במעבר חציה
במדינה מתוקנת, תפקיד המשטרה ומערכת המשפט הוא לטפל במקרים מסוג זה בו אזרחית מוטרדת מינית. התלונה שהגישה תמר היתה נסגרת במהרה מהעדר ראיות, אך העובדה שזו שותפה על ידי מעל 2,700 אנשים נכון לרגע כתיבת שורות אלה (ובהתחשב בגודל המדינה שלנו), נותנת לדברים עוצמה חברתית ולא מן הנמנע שתגרור את התעניינות תקשורת ההמונים שמצדה תצפה לתגובת המשטרה בנושא. במוקדם או במאוחר, מישהו יזהה את האיש בתמונות שפרסמה תמר ולפרצוף יצורף שם, בדומה לסיפור האירוסין ביער. שמו של האיש לנצח יהיה קשור בהטרדה מינית ברחוב בן-יהודה בתל-אביב אולי בצדק ואולי לא. פרטי המקרה עוד יתבהרו ככל שיגבר העניין בו.
מחליפים כובע
נדמה שכפתור השיתוף מספק כיום בלחיצה אחת, מילוי של מספר תפקידים חברתיים עבור כל משתמש פייסבוק באשר הוא. בלחיצה אחת, כל אחד מאיתנו יכול להפוך לכאורה לשוטר, לשופט ולעיתונאי המדווח. אבל מה יקרה ביום שהסיפור המופץ יתברר כבדיה ומישהו יפגע באופן בלתי-ניתן לתיקון?
כאן אני מודה שאני חוטאת באופטימיות. אני מאמינה שכחצי מהאוכלוסיה אינטלגנטית מהממוצע ולכן לא כולם ילחצו על השיתוף כמו קופים מאומנים, אלא יעצרו ויהרהרו: האם יש בידיי מספיק ראיות בשביל להרשיע בעיניי חבריי לרשת את האדם או הארגון הנידונים? סירובם של מובילי דעה אינטלגנטיים יותר להעביר הלאה לעוקבים אחריהם מידע שעשוי להתברר כשקרי, הוא בדיוק החסם הדרוש בשביל למנוע ממידע כוזב להפסיק לזרום בעורקי המדיה החברתית. מספר השיתופים יהיה קטן, מספר התגובות המסבירות את הטעות או העדר הראיות יגדל, והעניין יגווע.
אחריות חברתית
לא ניתן לצנזר את הרשת. האינטרנט תמיד תהיה מלאה בשמועות, ספקולציות, שקרים ובדיות. בניגוד לעיתון הבוקר, שעובר כמה זוגות עיניים מאוד בוחנות טרם הוא יוצא לדפוס, במדיה החברתית העורכים, השופטים והשוטרים הם אנחנו. זו לא רק זכות להיות בעלי גישה למערכת שמאפשר העברה מהירה מאוד של מידע רלוונטי ומעניין, אלא גם אחריות לדעת איזו מידע הוא כוזב, שקרי או מוטל בספק.
אם נרצה או לא נרצה, בשניה שפתקית על מזהמי יערות, מתעללים בחתולים או מטרידנים עולה לנו בפיד, אנחנו הופכים להיות חלק בשרשרת המידע, ובידינו ההחלטה אם הסיפור אמין או חשוב מספיק לזכות לתשומת לב, ואם יש להפיצו בתודעה החברתית עד אשר יטופל באופן מספק על ידי רשויות החוק.
