ארכיון פוסטים עם התג "פרטיות"

משטרת הפייסבוק

יום שלישי, 31 בינואר, 2012

"דורון מג'3 מרמה בפוגים."

כך נרשם, טוש שחור על גבי חרסינה בשרותי הבנות בבניין הכיתות הנמוכות בבית הספר היסודי שלי. בכלל לא הייתי בשכבה של דורון. וכבר עבר לי שיגעון הפוגים, אחרי שבזבזתי ממיטב דמי הכיס שלי על חתיכות קרטון מתהפכות. אני לא זוכרת כמה פוגים היו לי כשהפסקתי לאסוף, אבל אני זוכרת באופן חד-משמעי שדורון, מכתה ג'3, רימה במשחק.

לא משנה אם אכן רימה דורון הקטן בפוגים או שמא היתה זו מזימה זדונית נגדו מצד אחת הבנות, להפיץ את השקר על קיר השרותים, אבל גם אחרי שבקיץ נוקתה הכתובת מהקיר, היא נשארה בראש שלי והיום נזכרתי בה.

הישראלי המכוער

אירוסין בגווני הרס הסביבה

פעם זה היה בדואר אלקטרוני, עם כל-כך הרבה תוספות FWD שלא ראו את הנושא המקורי והיום זה קל אף יותר – כפתור השיתוף בפייסבוק תמיד שם. אם בפיד או באינספור האתרים שרק רוצים שתשתפו את התוכן שלהם על הקיר שלכם בפרופיל (או קו הזמן, אם אתם מאלה). כי חשוב לדעת.

בשבוע שעבר הסתובבו להן בפייסבוק תמונות של אסון אקולוגי בסדר גודל קטן עד בינוני שהשאיר זוג ישראלים ביער הנשיא. התמונות צולמו על ידי מטייל במקום, והופצו בפייסבוק, מה שהפך אותן במהרה לחדשות מהסוג שמדווחים עליהן בוואלה! ו-Ynet. הזוג המאושר ניסה להגן על כבודו עם פרסום סטטוס משלהפ בפייסבוק בטענה שלא הספיקו לנקות והתכוונו לעשות זאת. תגובת קק"ל לוואלה! לא השאירה הרבה מקום לתהיה – את הניקיון עשו פקחי הקרן במקום. יש לציין שמדובר לא רק בזוג מלכלך ואנוכי, אלא גם בזוג די טיפש – אם לא היו משאירים את תמונתם עם השמות במקום האירוע, איש לא היה מאשים אותם והסיפור היה מתמוגג לו במדיה החברתית, כמו רבים אחרים, לאחר שאנשים היו רוטנים כהוגן עד כמה מכוער הוא הישראלי המכוער.

בדיון שהתפתח כששיתפתי את הפתקית של אותו מטייל, עם התמונות שהעלה, נשאל (ובצדק) מה היה קורה אם אכן התכוונו לנקות ורק לא הספיקו, או אם בכלל כל העניין פוברק בשביל להוציא שם רע לזוג תמים לחלוטין? האפשרות קיימת תמיד ואין לפסול אותה. כל פיסה של מידע לה אנו נחשפים מוטלת בספק, גם אם היא מגיעה ממקור מידע לכאורה אמין כמו ערוץ חדשות או עיתון. השאלה היא, האם המידע בעינינו אמין יותר כשהוא מגיע מעוד משתמש פייסבוק, כמונו, או כשזה מפורסם בתקשורת ההמונים המסורתית?

הדק השיתוף ואינלגנציה בסיסית

היום מסתובבת פתקית חדשה, עם זוג תמונות של אדם דתי למראה, שלטענת הכותבת Tamar ST, עבר לצידה ברחוב וחפן את ישבנה. כבר לא מדובר בזיהום הסביבה או מסיבת אירוסין אנוכית במיוחד, אלא במעשה פושע של הטרדה מינית לכאורה לאור יום בעיר הפלורליזם תל-אביב. מאחר והעבירה היחידה שנראה שהאיש מבצע בתמונות הוא מעבר שלא במעבר חציה, קשה להרשיע אותו בהטרדה מינית בלי עדים וראיות. וכך נוצרת בעיה בשיפוט.

מצד אחד, איזו סיבה יש לאותה תמר להרוס את שמה ולהסתכן בתביעת דיבה על ידי הפצה של שקר או בדיה? מאידך, למה שאני אאמין לה? רק בגלל שגם אני אישה והייתי עושה את אותו הדבר במקומה?

עובדה: האיש הזה חוצה שלא במעבר חציה

במדינה מתוקנת, תפקיד המשטרה ומערכת המשפט הוא לטפל במקרים מסוג זה בו אזרחית מוטרדת מינית. התלונה שהגישה תמר היתה נסגרת במהרה מהעדר ראיות, אך העובדה שזו שותפה על ידי מעל 2,700 אנשים נכון לרגע כתיבת שורות אלה (ובהתחשב בגודל המדינה שלנו), נותנת לדברים עוצמה חברתית ולא מן הנמנע שתגרור את התעניינות תקשורת ההמונים שמצדה תצפה לתגובת המשטרה בנושא. במוקדם או במאוחר, מישהו יזהה את האיש בתמונות שפרסמה תמר ולפרצוף יצורף שם, בדומה לסיפור האירוסין ביער. שמו של האיש לנצח יהיה קשור בהטרדה מינית ברחוב בן-יהודה בתל-אביב אולי בצדק ואולי לא. פרטי המקרה עוד יתבהרו ככל שיגבר העניין בו.

מחליפים כובע

נדמה שכפתור השיתוף מספק כיום בלחיצה אחת, מילוי של מספר תפקידים חברתיים עבור כל משתמש פייסבוק באשר הוא. בלחיצה אחת, כל אחד מאיתנו יכול להפוך לכאורה לשוטר, לשופט ולעיתונאי המדווח. אבל מה יקרה ביום שהסיפור המופץ יתברר כבדיה ומישהו יפגע באופן בלתי-ניתן לתיקון?

כאן אני מודה שאני חוטאת באופטימיות. אני מאמינה שכחצי מהאוכלוסיה אינטלגנטית מהממוצע ולכן לא כולם ילחצו על השיתוף כמו קופים מאומנים, אלא יעצרו ויהרהרו: האם יש בידיי מספיק ראיות בשביל להרשיע בעיניי חבריי לרשת את האדם או הארגון הנידונים? סירובם של מובילי דעה אינטלגנטיים יותר להעביר הלאה לעוקבים אחריהם מידע שעשוי להתברר כשקרי, הוא בדיוק החסם הדרוש בשביל למנוע ממידע כוזב להפסיק לזרום בעורקי המדיה החברתית. מספר השיתופים יהיה קטן, מספר התגובות המסבירות את הטעות או העדר הראיות יגדל, והעניין יגווע.

אחריות חברתית

לא ניתן לצנזר את הרשת. האינטרנט תמיד תהיה מלאה בשמועות, ספקולציות, שקרים ובדיות. בניגוד לעיתון הבוקר, שעובר כמה זוגות עיניים מאוד בוחנות טרם הוא יוצא לדפוס, במדיה החברתית העורכים, השופטים והשוטרים הם אנחנו. זו לא רק זכות להיות בעלי גישה למערכת שמאפשר העברה מהירה מאוד של מידע רלוונטי ומעניין, אלא גם אחריות לדעת איזו מידע הוא כוזב, שקרי או מוטל בספק.

אם נרצה או לא נרצה, בשניה שפתקית על מזהמי יערות, מתעללים בחתולים או מטרידנים עולה לנו בפיד, אנחנו הופכים להיות חלק בשרשרת המידע, ובידינו ההחלטה אם הסיפור אמין או חשוב מספיק לזכות לתשומת לב, ואם יש להפיצו בתודעה החברתית עד אשר יטופל באופן מספק על ידי רשויות החוק.

FacebookTwitterRedditDiggShare

צילומי הרחוב של גוגל בדרך לישראל. שאתלבש?

יום ראשון, 21 באוגוסט, 2011

זכיתי לקבל היום לתיבת המייל הפרטית שלי את ההודעה לעיתונות של משרד המשפטים בנושא Google Street View. בהודעה נרשם:

בכפוף לתנאים שנועדו להגן על אינטרס הציבור הישראלי, התירה הרשות למשפט טכנולוגיה ומידע במשרד המשפטים (רמו"ט) בסוף השבוע שעבר, לחברת Google להפעיל במרחב הציבורי בישראל את ניידות הצילום של שירות Street View ולכלול את התמונות בשירות Google Maps.

למי שלא מכיר, שרות Google Street View שמציג תמונות של רחובות, בניינים ומקומות בעולם, כבר הספיק לעשות כותרות באירופה ובעולם כשמדינות רבות ואזרחים פרטיים הרגישו שהפרטיות שלהם מופרת. מי שזוכר, אגב, את הסיפור עם ניידות הצילום של GSV ורישום נתוני רשתות אלחוטיות פתוחות, בוודאי זוכר גם את ההתנצלויות הרבות של גוגל לאחר מעשה על הפרת פרטיות האזרחים. וכעת, השרות החביב הזה בדרך לישראל.

צחוקים עם GSV

צחוקים עם GSV

קל לראות את היתרונות שבשרות מסוג זה, ויש לציין שכבר קיימים שרותים מקומיים המציעים מידע דומה, כמו Zoomap של בזק. לדוגמה, לפני היציאה ליעד ניתן לצפות בדיוק כמעט מושלם בנופים שתראו בדרך וכן מראה היעד כך שגם אם ה-GPS שובק חיים, יש לכם מושג טוב יותר לאן אתם נוסעים או הולכים. יתרון נוסף שלא ניתן להתעלם ממנו הוא הערך ההומוריסטי של הצילום האקראי לכאורה ברחוב. אתרים רבים כמו זה קמו בשביל להנציח את הרגעים המעניינים והמשעשעים ב-GSV.

לתכנן פיגוע בדפדפן

רכבי גוגל סטריט וויו בהולנד

רכבי גוגל סטריט וויו בהולנד (מקור: http://www.larsvandegoor.com)

עם כל הרצון שלי לתת לקידמה ולחדשנות בעולם ובארץ דרור, מתוקף היותי אזרחית ישראל יש קול קטן ופרנואידי בראש שלי שתמיד ישאל מה ההשפעה של החידוש על ביטחון ישראל. הרי דווקא בימים אלה כשדרום הארץ בוער ואלימות כלפינו נשפכת אל מעבר לגבולות המדינה, קל לראות לצד היתרונות גם את החסרונות שבבסיס נתונים מסוג זה.

בשם חופש המידע, ניתן למצוא כיום ברשת את כל המידע הדרוש ליצירה של מטען חבלה. יתרה מכך, אתרים אחדים אף יספקו לכם את הרכיבים הדרושים בהזמנה דיסקרטית עד הבית. לפתע נראה שגם גוגל אצה לעזרת המפגע הפוטנציאלי ותציג לו בפרטי פרטים את מראות המקומות בהם יוכל לפגע. כבר לא צריך לבצע מודיעין במקום הפיגוע המתוכנן – גוגל כבר עשו את העבודה וצילמו את הרחובות והבניינים. משהו פה מדאיג אותי מאוד. בניגוד לפחד התהומי שלי מקיומו של מאגר ביומטרי של כלל אזרחי ישראל, כאן אפילו אין צורך להמתין שהשרות ייפרץ – המידע חשוף לכל דחפין.

אני מניחה שזה עניין של התפתחות טבעית, המעורבות של טכנולוגיה ואינטרנט גם בפעילות פוליטית, פעילות מחאה וכמובן טרור. השאלה שאני מוצאת שואלת את עצמי היא האם עדיף היה לסרב לבקשת גוגל מלחתחילה ולחסוך את הדאגה, או שמא פרנואידיות יתר זו היא סממן לכניעה לטרור הפסיכולוגי המופעל על אזרחי ישראל?

FacebookTwitterRedditDiggShare

מדיה חברתית ומותה של האנונימיות ברשת

יום רביעי, 27 ביולי, 2011

אני זוכרת את ימיה של הרשת כשהחיבור אליה נעשה באמצעות מודם חיוג. אז, שמי האמיתי היה ידוע רק לספק האינטרנט בעוד ברשת האינטרנט, המערב הפרוע הסייברנטי, היתה לי האפשרות להיות מי שרציתי. כבת-עשרה, אני חושבת שזה תרם לי אז המון.

אולי אשמע זקנה וקצת נוסטלגית, כשאומר שאני מתגעגעת לימים אלה, הימים לפני פייסבוק, גוגל+ והסטטוספירה מלאת העדכונים על חייהם של אנשים אמיתיים, עם שם, פנים ועולם מלא בפרופיל. לפעמים אני חשה שהמיסתורין אבד מעט ובשם השיווק המכוון ברשת ורווחי החברות איבדנו חלק מהפרטיות שלנו.

נכון, יש לחוסר האנונימיות באינטרנט הרבה יתרונות. אם מדובר בכך שלאנשים קל להאמין לאדם כשזה מזדהה בשמו כפי שזה רשום בתעודת הזהות, או הקלות שבמציאת חברים ומכרים וכמובן שיווק מקוון ומכוון במדיה החברתית. כל אלו יתרונות עבור רבים, אבל לי תמיד תחסר האפשרות להיפתח באמת, כשכל העולם רואה, ולומר גם דברים ששוחטים פרות קדושות ואוכלים אותן מדיום-רר.

קיימים לא מעט אתרים וקהילות מקוונות שם האנונימיות או האווטר המקוון שולטים. לדוגמה, ב-Second Life וב-World of Warcraft לעתים רחוקות בלבד מתעניינים החברים במינכם או עיסוקכם או אף מיקומכם הגיאוגרפי. הדמות שלכם חשובה יותר ורלוונטית הרבה יותר.

קיימים כמובן פחי הזבל האינטרנטיים כמו הצ'אנים למינהם בהם תוכלו לפרסם כמעט כל דבר וכל קישור ותמונה בלי ציון שם או אף כינוי. אבל כאן התקשורת הבין-אישית נעלמת, כי המפרסם אינו ידוע למגיבים בשום שם או כינוי פרט ל-OP – המפרסם המקורי – original poster.

אם הם אומרים שאתה לא צריך לקבל אנונימיות ברשת, אז זו בדיוק הסיבה שעליך לדרוש אותה

אם הם אומרים שאתה לא צריך לקבל אנונימיות ברשת, אז זו בדיוק הסיבה שעליך לדרוש אותה

משטרת הפייסבוק אחרי האנונימיים

הרשת החברתית הגדולה בעולם, פייסבוק, מחייבת את הנרשמים בה להזדהות בשמם האמיתי. כבר היו פרסומים, תלונות ותחינות של מלכות דראג שהפרופיל של דמותן נמחק וגם חברים שלי שבחרו להשתמש בכינוי ולא בשמם הרשמי נחסמו לא פעם והפרופיל שלהם בפייסבוק נמחק ללא הודעה מראש. לא מדובר באנשים שפתחו חלילה פרופילים פיקטיביים, או עשו צרות בפרופילים של אחרים (או אפילו תייגו אנשים בתמונות של מוצרים, הרגל של משווקים שחייב לעבור מהעולם ויפה שעה אחת קודם), אלא באנשים שכל פשעם נגד תנאי השימוש בפייסבוק הוא שבחרו לקרוא לעצמם בשם שהוא כינוי.

לא כולם "נתפסו", מודה, ושמתי לב לכך ששמות פרופיל בעברית מושכים פחות תשומת לב של רובוטי הבדיקה של משטרת הפייסבוק. לידע כללי של מי שמעוניין לפתוח פרופיל אנונימי.

גוגל אחרי פייסבוק

בימים האחרונים שמעתי מכמה כיוונים (חברים וגם פרסומים ברשת עצמה) על כך שגם גוגל הליברלית לכאורה מאמצת מדיניות דומה ופרופילים של אווטרים מקוונים של אנשים רבים נמחקו ונחסמו ברשת החברתית שלה, גוגל+. גם כאן, לא בוצע שום פשע מקוון וההפרה היחידה של תנאי השימוש, כאמור, הוא שימוש בשם שאינו שמו הרשמי של האדם שמאחורי המקלדת.

טוויטר, שקשה לקרוא לה בכלל רשת חברתית, מאפשרת לכל דכפין לפתוח שם משתמש וסוגרת רק את אלו עליהם מתקבלות תלונות. בעיני מדובר בשיטה טובה הרבה יותר, אך טוויטר אינה מבצעת פרסום מבוסס פרופיל למשתמשים ולא ממש אכפת לה מגילכם או מינכם, רק ממה שמעניין אתכם.

החזירו לנו את המיסתורין

בפייסבוק וגוגל, בעיני, מדובר בלא פחות ממחדל. נכון, יש יתרונות לידיעת זהותו האמיתית של אדם, אבל אם החברה (פייסבוק או גוגל) מעוניינת במידע זה, היא יכולה לדרוש אותו מהמשתמש. מספיק שאת הסלולרי הם כבר דורשים בכל מקרה. אני מאמינה שזו חובתן של פייסבוק וגוגל לאפשר לנו להיות מי שאנחנו רוצים ברשת, ואם פשענו או פגענו – אז יש לכם סיבה ליצור איתנו קשר ולבקש מידע זה או אחר, או אפילו לחסום את הפרופיל. השרירותיות שבבחירה לסגור באופן אקראי פרופילים ששמם אינו דומה לשם של אדם אמיתי (כי הוא שם של אווטר מקוון), היא מכעיסה ומציגה זלזול ברור במשתמשים.

לא, איני עומדת להקים אוהל מול משרדי גוגל ישראל וגם לא לעזוב את הרשת החברתית גוגל פלוס בגלל המחדל, אבל אחרים עשויים לעשות כן וזהו לא פחות מהפסד כספי לאותם ארגונים, שיכולים לפרסם מבצעים על לקה לציפורניים למלכות דראג באותה הצלחה כמו למי שרשומות כנשים וגם מאובזרות ככאלה על ידי הטבע.

FacebookTwitterRedditDiggShare