ארכיון פוסטים עם התג "אינטרנט"

משטרת הפייסבוק

יום שלישי, 31 בינואר, 2012

"דורון מג'3 מרמה בפוגים."

כך נרשם, טוש שחור על גבי חרסינה בשרותי הבנות בבניין הכיתות הנמוכות בבית הספר היסודי שלי. בכלל לא הייתי בשכבה של דורון. וכבר עבר לי שיגעון הפוגים, אחרי שבזבזתי ממיטב דמי הכיס שלי על חתיכות קרטון מתהפכות. אני לא זוכרת כמה פוגים היו לי כשהפסקתי לאסוף, אבל אני זוכרת באופן חד-משמעי שדורון, מכתה ג'3, רימה במשחק.

לא משנה אם אכן רימה דורון הקטן בפוגים או שמא היתה זו מזימה זדונית נגדו מצד אחת הבנות, להפיץ את השקר על קיר השרותים, אבל גם אחרי שבקיץ נוקתה הכתובת מהקיר, היא נשארה בראש שלי והיום נזכרתי בה.

הישראלי המכוער

אירוסין בגווני הרס הסביבה

פעם זה היה בדואר אלקטרוני, עם כל-כך הרבה תוספות FWD שלא ראו את הנושא המקורי והיום זה קל אף יותר – כפתור השיתוף בפייסבוק תמיד שם. אם בפיד או באינספור האתרים שרק רוצים שתשתפו את התוכן שלהם על הקיר שלכם בפרופיל (או קו הזמן, אם אתם מאלה). כי חשוב לדעת.

בשבוע שעבר הסתובבו להן בפייסבוק תמונות של אסון אקולוגי בסדר גודל קטן עד בינוני שהשאיר זוג ישראלים ביער הנשיא. התמונות צולמו על ידי מטייל במקום, והופצו בפייסבוק, מה שהפך אותן במהרה לחדשות מהסוג שמדווחים עליהן בוואלה! ו-Ynet. הזוג המאושר ניסה להגן על כבודו עם פרסום סטטוס משלהפ בפייסבוק בטענה שלא הספיקו לנקות והתכוונו לעשות זאת. תגובת קק"ל לוואלה! לא השאירה הרבה מקום לתהיה – את הניקיון עשו פקחי הקרן במקום. יש לציין שמדובר לא רק בזוג מלכלך ואנוכי, אלא גם בזוג די טיפש – אם לא היו משאירים את תמונתם עם השמות במקום האירוע, איש לא היה מאשים אותם והסיפור היה מתמוגג לו במדיה החברתית, כמו רבים אחרים, לאחר שאנשים היו רוטנים כהוגן עד כמה מכוער הוא הישראלי המכוער.

בדיון שהתפתח כששיתפתי את הפתקית של אותו מטייל, עם התמונות שהעלה, נשאל (ובצדק) מה היה קורה אם אכן התכוונו לנקות ורק לא הספיקו, או אם בכלל כל העניין פוברק בשביל להוציא שם רע לזוג תמים לחלוטין? האפשרות קיימת תמיד ואין לפסול אותה. כל פיסה של מידע לה אנו נחשפים מוטלת בספק, גם אם היא מגיעה ממקור מידע לכאורה אמין כמו ערוץ חדשות או עיתון. השאלה היא, האם המידע בעינינו אמין יותר כשהוא מגיע מעוד משתמש פייסבוק, כמונו, או כשזה מפורסם בתקשורת ההמונים המסורתית?

הדק השיתוף ואינלגנציה בסיסית

היום מסתובבת פתקית חדשה, עם זוג תמונות של אדם דתי למראה, שלטענת הכותבת Tamar ST, עבר לצידה ברחוב וחפן את ישבנה. כבר לא מדובר בזיהום הסביבה או מסיבת אירוסין אנוכית במיוחד, אלא במעשה פושע של הטרדה מינית לכאורה לאור יום בעיר הפלורליזם תל-אביב. מאחר והעבירה היחידה שנראה שהאיש מבצע בתמונות הוא מעבר שלא במעבר חציה, קשה להרשיע אותו בהטרדה מינית בלי עדים וראיות. וכך נוצרת בעיה בשיפוט.

מצד אחד, איזו סיבה יש לאותה תמר להרוס את שמה ולהסתכן בתביעת דיבה על ידי הפצה של שקר או בדיה? מאידך, למה שאני אאמין לה? רק בגלל שגם אני אישה והייתי עושה את אותו הדבר במקומה?

עובדה: האיש הזה חוצה שלא במעבר חציה

במדינה מתוקנת, תפקיד המשטרה ומערכת המשפט הוא לטפל במקרים מסוג זה בו אזרחית מוטרדת מינית. התלונה שהגישה תמר היתה נסגרת במהרה מהעדר ראיות, אך העובדה שזו שותפה על ידי מעל 2,700 אנשים נכון לרגע כתיבת שורות אלה (ובהתחשב בגודל המדינה שלנו), נותנת לדברים עוצמה חברתית ולא מן הנמנע שתגרור את התעניינות תקשורת ההמונים שמצדה תצפה לתגובת המשטרה בנושא. במוקדם או במאוחר, מישהו יזהה את האיש בתמונות שפרסמה תמר ולפרצוף יצורף שם, בדומה לסיפור האירוסין ביער. שמו של האיש לנצח יהיה קשור בהטרדה מינית ברחוב בן-יהודה בתל-אביב אולי בצדק ואולי לא. פרטי המקרה עוד יתבהרו ככל שיגבר העניין בו.

מחליפים כובע

נדמה שכפתור השיתוף מספק כיום בלחיצה אחת, מילוי של מספר תפקידים חברתיים עבור כל משתמש פייסבוק באשר הוא. בלחיצה אחת, כל אחד מאיתנו יכול להפוך לכאורה לשוטר, לשופט ולעיתונאי המדווח. אבל מה יקרה ביום שהסיפור המופץ יתברר כבדיה ומישהו יפגע באופן בלתי-ניתן לתיקון?

כאן אני מודה שאני חוטאת באופטימיות. אני מאמינה שכחצי מהאוכלוסיה אינטלגנטית מהממוצע ולכן לא כולם ילחצו על השיתוף כמו קופים מאומנים, אלא יעצרו ויהרהרו: האם יש בידיי מספיק ראיות בשביל להרשיע בעיניי חבריי לרשת את האדם או הארגון הנידונים? סירובם של מובילי דעה אינטלגנטיים יותר להעביר הלאה לעוקבים אחריהם מידע שעשוי להתברר כשקרי, הוא בדיוק החסם הדרוש בשביל למנוע ממידע כוזב להפסיק לזרום בעורקי המדיה החברתית. מספר השיתופים יהיה קטן, מספר התגובות המסבירות את הטעות או העדר הראיות יגדל, והעניין יגווע.

אחריות חברתית

לא ניתן לצנזר את הרשת. האינטרנט תמיד תהיה מלאה בשמועות, ספקולציות, שקרים ובדיות. בניגוד לעיתון הבוקר, שעובר כמה זוגות עיניים מאוד בוחנות טרם הוא יוצא לדפוס, במדיה החברתית העורכים, השופטים והשוטרים הם אנחנו. זו לא רק זכות להיות בעלי גישה למערכת שמאפשר העברה מהירה מאוד של מידע רלוונטי ומעניין, אלא גם אחריות לדעת איזו מידע הוא כוזב, שקרי או מוטל בספק.

אם נרצה או לא נרצה, בשניה שפתקית על מזהמי יערות, מתעללים בחתולים או מטרידנים עולה לנו בפיד, אנחנו הופכים להיות חלק בשרשרת המידע, ובידינו ההחלטה אם הסיפור אמין או חשוב מספיק לזכות לתשומת לב, ואם יש להפיצו בתודעה החברתית עד אשר יטופל באופן מספק על ידי רשויות החוק.

FacebookTwitterRedditDiggShare

טרולים, טאקט וגלעד שליט

יום שישי, 14 באוקטובר, 2011

אני חושבת שכיום, אני יכולה להגדיר את עצמי כאחת מזקנות האינטרנט. אני זוכרת את החיבור הטלפוני, עם הכבל שנגרר לאורך הבית, וההתחברות בלילה כשהפעימות זולות וארוכות יותר. היו ימים, קצת אחרי תקופת הביביאסים בארץ, כשמשתמשי המחשבים בישראל גילו את חבריהם מעבר לים. הצ'אטים נראו אז אחרת. לא היה פייסבוק, לא היה טוויטר ואפילו לא מסנג'ר. היה IRC, פורומים מבוססי HTML וניוזגרופס.

המון השתנה מאז אותם ימים בהם היה לוקח יומיים להוריד סרט, במקרה הטוב. אבל יש דברים באינטרנט שלא משתנים. לאינטרנט אין טאקט ואין נימוס. הפוליטיקלי קורקט מפסיק לעבוד כשהאמצעי הוא רשת עולמית בה אינספור משתמשים ותמיד, תמיד יהיה מישהו שייפגע ממה שתאמר, גם אם מדובר בדעה מנומסת ומקובלת.

מקור: http://xkcd.com/386/

קח אותי גלעד

בערב החג זיהיתי בפיד שלי בפייסבוק עוד קבוצה מטופשת וחסרת טעם ברשת החברתית והפעם: מישהו החליט שזה יהיה משעשע לאסוף בקבוצת פייסבוק את המתנדבות לשכב עם החייל החטוף גלעד שליט, עם חזרתו משבי החמאס. טאקט אין פה, כצפוי, אבל נראה ששוב נוכחתי לדעת עד כמה טוויטר מתמודדת טוב יותר עם הומור שחור קצת לפני הזמן מאשר פייסבוק. הדבר קשור כנראה לממוצע הגילאים ואופי המשתמשים.

נכנסתי לקבוצה במטרה אחת: לבחון את התגובות השונות בקיר הקבוצה. יש לציין שהקבוצה הוקמה לפני מעל שנה, ואיש אינו יודע על ידי מי.

העיניים שלי פשוט התרחבו בתדהמה. העילגות, הגסות של הצעירים שהביעו את מורת רוחם על קיום הקבוצה פשוט השאירה אותי פעורת פה. הנה שתי דוגמאות אקראיות:

Batya Ovadya

תבררחוווו מהאררררץץ …ינציייייםםם !!
אייפפה הככבוד שלככם ?
כפווייייייייי טובהההה מגעייליים ,5 שנים הלכוו מהחייים שלו,בשבילכם ובשביילל המדינה ,וזה מההההה שמגיעעעעעעעעע ?!
שאלוהייייייייים יקחח אותככם אמממממןןן יזונוווות .

Yakov Bitton

טפי כושלאמאמא שלכם יא בני זונות מי שפתח תקבוצה הזאת..!
גוויי מזדיין אמן תישרף

וכמובן הלא-קשורים, כמו אחד שיצר מם בו אחד העילגים שאל מישהו אם הוא דרך בבוקר על ליצן והפנינה הבאה:

Ortal Golian

אם חתול יראה אתכם הוא יקיא עליכם !

טרולולולו

בשלב הזה היו לי שתי אפשרויות: יכלתי להאנח על העילגות וחוסר המקוריות של הקללות והעלבונות, לכאורה, או שיכלתי להביא עוד כוס קולה ולהתחיל להגיב. לא הצלחתי לעמוד בפיתוי. התחלתי לענות לחלק מהפרסומים בתגובות די לא קשורות, מתגרות ומתריסות קלות. מה שנקרא בעגה המקוונת: טרולינג, אומנות הבאת הסעיף ברשת.

התגובות שלהן לא אחרו להגיע, והומטר עלי גשם של גסויות לרבות מילים חדשות שלא שמעתי מעודי (לדוגמה, קוקילה. שמתברר שזו תבנית ליציקת אלומיניום!). כמובן שלא היה שום קשר בין הנכתב לבין הנושא של הקבוצה: בנות שיציעו עצמן לחייל החטוף גלעד שליט. עלי לציין שכתבתי לא פעם שאין לי קשר לקבוצה, איני חלק ממנה, לא הקמתי אותה ואני מוצאת את עצם הרעיון מטופש עד גיחוך. זה לא עצר את רצף הקללות האדיר לו זכיתי בכל פעם שהצעתי לתקן את האיות המזעזע שלהן, או שאלתי לפשר מילת גנאי זו או אחרת שטרם הכרתי.

הרי ברור שהדרך הנכונה להתמודד עם קבוצה שמוצאים פוגענית היא התבטאות עילגת, ולא, חלילה, לחיצה קטנה על כפתור הדיווח לפייסבוק. נכון?

טרולים הם כידוע כמו חתולי רחוב, ומספרם מתקיים ביחס ישר לכמות המזון המוצע להם (וזה למה לא כדאי להאכיל טרולים וכן כדאי להאכיל חתולי רחוב). עוד ועוד חובבי דחקות הגיעו לקבוצה והתחילו להתגרות בצעירות העילגות והלוחמניות. העניין פשוט הפך לקרקס גדול, שבמהלכו הוקמו מספר קבוצות נוספות (עמודי פייסבוק) לרבות: גם אני אשכב עם אילנה ברודו כשישוחרר גלעד שליט (WIN!!!), אולי אשכב עם גלעד שליט נראה איך יזרום, והשיא מבחינתי: קבוצת שטנה נגדי שפעלה מספר שעות בליל אמש. זו הוקמה על ידי ילדה בשם לינוי סויסה בעקבות התבטאות שלי נגד ג'אסטין ביבר, מכל הדברים בעולם. כלומר, פעילות בקבוצה שלכאורה אינה מכבדת את גלעד שליט מזכה אותי אותי בגידופים, אבל לקרוא לג'סטין ביבר חובב זרגי גברים מזכה אותי בעמוד שטנה שלם שמוקדש להיותי, מתברר, נערת ליווי בעלת ריח גוף רע.

U MAD?

חיים מתחת לגשר

אני נהנת מזה. אני באמת ובתמים נהנת מצפיה בטמטום הזה, תוך תחושת עצב איומה על-כך שזהו פרצופו של הנוער היום: עילג, טיפש, גס ולחלוטין לא מסוגל לחיים באינטרנט, מקום שמטבעו חסר טאקט הודות לאנונימיות (החלקית כיום, אמנם) שהוא מספק. גל המשתמשים החדשים של הרשת ופייסבוק בפרט, חי בעולם שונה מזה בו חיים זקני האינטרנט שמרשים לעצמם ציניות וחוסר טאקט מקוונים כמעט חסרי גבולות. אך הפעם לא זה הוא שמטריד אותי, אלא הפער שבין יכולת ההתבטאות של אותם טרולים (שבאו להתגרות עם עברית תקינה ומצוחצחת) לבין זו של עם הטוקבקיסטים, הדור שיחליף את עם הנטבוק, שהחליף את דור עם הספר.

אולי היתרון היחיד בהם, בילדי הטוקבקים, הוא הקלות בה ניתן לגרור אותם לבשל ארוחת שבע מנות לטרולים, שתמיד יהיו שם, מתחת לגשר ובמוחות זקני הרשת, מחכים לפרובוקציה הבאה.

FacebookTwitterRedditDiggShare

המגילות של גוגל

יום שני, 26 בספטמבר, 2011

בין התחביבים הרבים והמשונים שלי, לצד חיבה לטכנולוגיה וטבע מיניות האדם, אפשר למצוא גם חקר היסטוריה, תיאולוגיה וארכיאולוגיה.  הבוקר יצא לי לבקר במסיבת עיתונאים בה הוצג שרות חדש של גוגל ומוזיאון ישראל המשלב כמה מהתחומים החביבים עלי למחקר, שרות שמטרתו להפוך לנגישים לכלל אזרחי הרשת את אוצרות התוכן של מגילות ים-המלח (או מגילות קהילת קומראן, כמו שאחדים קוראים להן). מדובר בלא פחות מהטקסט התנ"כי הקדום ביותר שנמצא בעולם (ספציפית מגילת ישעיהו), כשהגישה לכתב היד המקורי העתיק מוגבלת ומתאפשרת רק לאחדים בלבד.

אפשר לדפדף, המגילה הזו לא תתפרק לכם בידיים

בגוגל, יחד עם מוזיאון ישראל, החליטו ליישם טכנולוגיות גרפיות ויכולות מחשוב ענן כדי להעלות לרשת חלק מאותם כתבים (הידועים ביותר והשלמים ביותר, בניגוד לפיסות הקלף בידי רשות העתיקות) ולהפוך אותם לניתנים לחיפוש, תרגום ועוד באתר יעודי. לא מדובר בטקסט לא מוכר. ההפך הוא הנכון – מדובר בטקסט שקיים בלא מעט מקורות ברשת, אך כאן דווקא ערכו האומנותי של כתב היד העתיק, עם הקליגרפיה המופלאה והצילום (עליו ארחיב תיכף) המדוייק שמאפשרים לנו לעיין מנוחות מחשבנו (או סמארטפוננו) במסמכים המאוחסנים במרתפים הממוזגים במיוחד של היכל הספר.

אלפי שנים, מאות מיליוני פיקסלים

הצלם ארדון בן-חמה מתמחה דווקא בלכידת תמונות של מסמכים עתיקים ברזולוציה גבוהה מאוד ויצא לו לצלם גם כתבים עתיקים בוותיקן ובמוזיאונים בעולם. בן-חמה משתמש, באופן משלים למדי, בטכנולוגיה ישראלית של חברה בשם ליף (Leaf) שמספקת גב דיגיטלי עבור מצלמות אנלוגיות. הטקסט המקראי העתיק בעולם נמצא פה, ופה נמצאה גם הטכנולוגיה (ואנשי פיתוח של גוגל) שידאגו להציג אותו לעולם.

בעזרת בעלי (ברק ברודו) הצלם, הוסבר לי שמדובר במצלמה מסוג אלפא (תוצרת שוויץ, שממעטים להשתמש בה בארץ) שהינה מצלמה דיגיטלית המספק איכות שוות ערך לפורמט גדול. כלומר, איכות התמונה המופקת מספיקה גם להדפסתה על פוסטר בגודל בניין. רק שכאן, במקום לצלם דוגמנית לקשט את שלטי החוצות באיילון, צולם מסמך עתיק בעזרת תאורה מיוחדת בשביל לא לגרום לו נזק. לדברי בן-חמה, כל תמונה כללה שני טורים מהמגילה, ולאחר מכן אלו חוברו כך שנוצרה תמונה אחת עבור כל מגילה. הרזולוציה של כל תמונה כזו מגיעה למאות מגה-פיקסלים.

את התמונות העצומות האלה, יחד עם תיוג הפסוקים לפי תוכן, מיקום בטקסט וכדומה, העלתה גוגל לענן ועם ישום מבוסס ג'אווה-סקריפט (ונטול פלאש!), תוכלו לעיין במגילות תוך צפיה בטקסט המקורי וכן התרגום שלו לאנגלית. הפרוייקט, כפי שהושק היום, התבשל רק שישה חודשים ולכן אינו שלם ומושלם. נכון להיום, אנגלית היא השפה היחידה אליה ניתן לתרגם את תוכן המגילות ובה ניתן לחפש, אך צוות הפרוייקט מקווה בעתיד להוסיף שפות נוספות, כמו סינית עליה עובדים כעת.

אני יודעת שבמרתפי המוזיאונים והספריות העתיקות בעולם שוכבים ונרקבים לאט אוצרות אינסופיים של התרבות האנושית. לעניות דעתי, דיגיטליזציה של התוכן הזה והבאתו לכלל משתמשי הרשת באשר הם, היא מטרה נעלה ואני מברכת את גוגל על היוזמות המבורכות שלה בתחום, לרבות הפרוייקט במוזיאון ישראל, מוזיאון יד-ושם וכן מוזיאונים נוספים בחו"ל.

FacebookTwitterRedditDiggShare