ארכיון פוסטים עם התג "מעצבנים"

הרשות למלחמה בסמים – מפגע פרסומי

יום ראשון, 31 ביולי, 2011

נתקלתי היום בפרסומת הבאה בצדו הימני של עמוד הפיד שלי בפייסבוק:

מזל שאני לא בת 27

חוויתי מספר רגעים של הלם מהול בשעשוע לפני שלחצתי על הקישור. לא ידעתי אם לבכות או לצחוק. מדובר בפרסומת של הרשות למלחמה בסמים ואלכוהול שהחליטה לפצוח בקמפיין בעקבות מותה של הזמרת המוכשרת איימי וויינהאוס. משלחצתי על הקישור הופיע לי העמוד שכתובתו emy27club.com. בעמוד הופיעה תמונה על גבי רקע שחור ובה איור של ארון קבורה ולצדו הטקסט:

זה ממש לא מגניב למות בגיל 27.

השנה ימלאו לך 27. אתה יכול להיות אחד ממועדון ה-27. ג'ים מוריסון, ג'ימי הנדריקס, ג'ניס ג'ופלין ועכשיו גם הכוכבת שלך איימי וויינהאוס. כולם מתו בגיל 27 משימוש בסמים.

אבל לך יש עוד המון מה להספיק.

מכאן מובל הגולש התמים לעמוד הרשות העמוס, וכן ניתן לו מספר טלפון של קו התמיכה.

בין מעליב למיותר

הרשו לי למנות את הדברים הרבים ששגויים כל-כך בקמפיין זה ובפרסומת בפרט.

  1. אני לא בת 27. זה נחמד שמורידים לי את הגיל ככה על חשבון הבית, אבל חבל על הכסף המושקע (מדובר כאן ברשות, שהיא גוף שפועל מכספים שמגיעים מכספי המיסים של כולנו, להזכירכם), כשמדובר בפרסומת שמיועדת לבנות גיל 27.
  2. ברגע שלחצתי על הפרסומת, הפסיקו לפנות אלי בגוף נקבה, וחבל. אם כבר השקעתם בפרסומת במין נקבה, השקיעו גם בעמוד נחיתה הולם.
  3. מי שקנה את כתובת המתחם עבור הקמפיין המביש הזה כנראה מעולם לא שמע על איימי וויינהאוס, אחרת היה יודע שאת שמה מאייתים Amy ולא Emy.
  4. אין דבר מבזה יותר מניצול פרסומי של מוות של אדם, גם אם מדובר בידוען. איימי ווינהאוס היתה אמנית מוכשרת ונפש מיוסרת שנכנעה לעולם יותר מאשר לסמים, האלכוהול והסיגריות. לקמפיין זה אין מסר, אין נקודה, אין שום סיבה פרט לאירוניה שבגיל בו מתים מוזיקאים מוכשרים רבים. לא מזהירים את הנוער מהתמכרות לאלכוהול, משאיפת גז מזגנים או כדורים לא מזוהים במסיבות. לא, במקום זה פשוט בוחרים להכניס בני 26-27 לחרדה קיומית.

כמי שעבדה בשיווק ומבינה את עולם הפרסום המדיה החברתית גם מהצד של המפרסם, קשה לי להבין מה גרם לרשות הלאומית למלחמה בסמים ואלכוהול להחליט על קמפיין כה מיותר, שטחי, חסר מסר ואף מעליב ועוד לממן אותו מכספי משלמי המיסים.

FacebookTwitterRedditDiggShare

שלושה ימים בלי – יומנה של מכורה לסמארטפון

יום שלישי, 19 ביולי, 2011

היום הראשון

אז בלית ברירה מסרתי היום, יום א', את הבייבי שלי לתיקון. הגלקסי אס שלי התחיל להשתעל ברמקול החיצוני כבר חודשיים לאחר שקיבלתיו מאורנג', מה שאומר שבעודי מחפשת עבודה יש לי מכשיר סלולרי שלא מצלצל.

הסיבה היחידה שבחרתי לרכוש את המכשיר מספקית הסלולר היא האחריות שזו מספקת והקירבה של מרכז השרות למקום מגוריי. משגיליתי שעלי למסור את הבייבי לשלושה ימים (!) לצורך תיקון, חשכו עיני. מתברר שאורנג' (כמו המתחרות, אגב) מתיעלים על חשבון איכות השרות ומעתה קיימת מעבדה מרכזית אחת אליה נשלחים כלל המכשירים לתיקון ואלו חוזרים למרכז השרות המקומי תוך שני ימי עסקים. כמובן שהמכשיר החלופי שתקבלו אינו סמארטפון אלא זוועה משומשת שהפסיקו לייצר לפני כמה שנים טובות. ותיאלצו להגיע שוב למרכז השרות.

הבייבי שלי

הבייבי שלי

מאחר ואני מעוניינת לשמור על מעט האחריות שנשארה על המכשיר באורנג' (ואין סיכוי שאני עושה שרות תיקונים או ביטוח כשזה יסתיים כי יותר מהיר לתקן לבד), מסרתי את הבייבי היום במעבדה. למזלי, מכשיר חלופי הבאתי מהבית. כמעט סמארטפון של נוקיה.

את החוויות שלי ביומיים עד שישוב אלי הגלקסי אס אתעד פה, ואפרסם במרוכז אם אשרוד את הסיפור.

היום הראשון, ערב

תחושות געגוע ראשונות לגלקסי אס. בצהרים גיליתי שבמכשיר הנוכחי שלי אין אפשרות שיתוף תמונה שצולמה בפייסבוק במהירות ישר מישום המצלמה. אפשר דרך הישום של פייסבוק במכשיר, אבל זה מסורבל ומעצבן. אוף.

מתגעגעת נורא למשחקים שהיו לי בגלקסי אס. במרובי התפקידים בטח אני בפיגור היסטרי עכשיו.

היום השני, בוקר

ניסיתי לכבות את השעון המעורר על ידי לחיצה אלימה על המסך. לקח לי כמה רגעים להיזכר בכך שיש ליצור הטיפש הזה כפתורים. רציתי לבכות על כך בטוויטר, אבל עד שהגדרתי אותו, עבר החשק.

היום השני, ערב

הייתי במקומות בלי לעשות צ'ק-אין. בטוויטר שכחו בטח מי אני בכלל. תוהה אם מתגעגעים. אני מתגעגעת למשחקים האהובים עלי בגלקסי שלי. מחר. מחר היא תחזור אלי.

היום השלישי, בוקר

אני מוצאת שאני משתמשת הרבה יותר בטלפון סלולרי כטלפון כששאר הפונקציות חסרות. מתי כבר אקבל מאורנג' סמס שהבייבי שלי חזר מתיקון?

היום השלישי, צהרים

הסמס הגיע. הבייבי חזר מתיקון!

היום השלישי, ערב

הבייבי חזר אלי אחרי המתנה ארוכה מנשוא במרכז השרות של אורנג'. עכשיו רק צריך לשחזר את כל הישומים שהיו לי. ויש הרבה. שרדתי. היה מעצבן, אבל לא כזה נורא, אני מניחה.

FacebookTwitterRedditDiggShare

קדחת התפוחים חוזרת ולמה לי לא יהיה אייפד

יום שבת, 3 באפריל, 2010

אמש לאחר צפיה בגרסת התלת מימד של אליס בארץ הפלאות (חביב, לא יותר) וארוחת ערב משוחבת בדיקסי עם בני משפחה אהובים, קפצנו לגיסינו לישיבת לילה מאוחרת וצפינו במקרה (או שלא) בפרק החדש של "משפחה מודרנית" שטרם שודר כמובן בארץ ומתייחס ליום השקת האייפד שהוא במקרה גם יום ההולדת של הדמות, ה-3 באפריל. שם הפרק הוא "Game Changer".

פיל, האב והבעל, רוצה ביום הולדתו רק דבר אחד: אייפד. הוא מוכן לקום מוקדם בשביל לתפוס מקום בתור לרכוש את הצעצוע החדש של אפל ב-500 דולרים, אך אשתו מציעה לעשות זאת במקומו. ארשה לעצמי לספיילר קלות כשאומר שלבסוף כל מה שעניין את פיל ביום הולדתו היה האייפד, והדבר היחיד ששימח אותו. את הפרק הוא סיים בליטופים עדינים לא של אשתו אלא של המכשיר.

אני חייבת לציין שלא ידעתי אם למחוא כפיים לאפל על הביצוע של הפרסומת הארוכה ביותר שיצא לי לראות לאחרונה למוצר חדש כלשהו, או אם להקיא לגיסים על השטיח את הארוחה המעולה מהדיקסי.

אנשי הטכנולוגיה שמבינים דבר או שניים בחומרה מביטים במוצר בלא התלהבות יתרה. מדובר בשילוב של טכנולוגיות קיימות ואף חיקוי של מוצרים שכבר קיימים בשוק (מישהו אמר טאבלט?) אבל השיווק העממי של אפל של המוצר לא כמוצר טכנולוגי אלא צרכני, הוא פשוט גאוני ולמרבה הצער, זה למה המוצר הזה יצליח בארצות הברית, בה השיווק של אפל הוא האגרסיבי ביותר.

בארץ רק חולי אפל יחבקו להם את הצעצוע היקר, בעוד השוק יתחיל להתמלא באלטרנטיבות זולות וטובות יותר למכשירי אינטרנט ניידים, שהחיסרון היחיד שלהם עבור ההמונים יהיה החוסר בלוגו התפוח בגבו.

לסיום, רק אומר שמחר לי יש יום הולדת. אל תביאו לי אייפד. אם יש לכם 500 דולרים להשקיע במתנה עבורי, אעדיף נטבוק חזק.

FacebookTwitterRedditDiggShare